<h1>צרור החיים, דרך עשירי סימן ח'</h1>
<h2>דף כא.</h2>
גרסינן בשבת הציל פת נקיה אין מצילין פת הדראה. ומכאן היו אוסרין בתוספות [נ"א בתוספתא] למי שיש לו פת נקיה שלא יאפה פת הדראה בי"ט, ואין נכון בעיני מורי הרשב"א ז"ל. דהתם לגבי הצלה אסרו אפילו הדברים המותרים בעלמא מפני שאדם בהול על ממונו וחששו דלמא אתי לכבויי, אבל בי"ט אם הטיבתו פת הדראה אופה ואינו נמנע.
<h2>דף כא:</h2>
גרסינן התם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם (שמות י"ב) לכם ולא לגוים, לכם ולא לכלבים, ובין ר' יוסי הגלילי ובין ר"ע מודו דלכם ולא לגוים, וכן א"ר יהושע מפני מה אין מזמנין את הגוי. גזרה שמא ירבה בשבילו, ומיהו אי אתי גוי מאליו אמרי' ליה אכול מאי דטריח לן. וגוי הסועד בי"ט עם הישראל על דרך שאמרנו מטלטלין את הכוס ששתה בו ואינו חושש משום שיורי כוסות של יין נסך שאסורין בהנאה. דאינן חשובין כלים ובטלין הן אצל הכוס. ומטלטלין על ידי הכוס. ואותן הגוים שהולכים עם היהודים השרים ההולכים בבית המלך אמר לנו מורי הרשב"א ז"ל דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו. דלא אמרו אלא דוקא כשזמנו השתא והגוי חדש שמתבייש היהודי ממנו ויצטרך להרבות בשבילו. אבל (היהודים) [העבדים] השוכנים בבית היהודים, או הגוים שרגילים כל היום לאכול עם היהודים. ואינן מתביישין מהן ואינו מרבה בעבורם, מותר. ואע"ג דעל כל פנים מרבה בפת בעבורם, הואיל ואיפשר לפרנסם במידי אחריני בלי הפת מותר. ולענין דלכם ולא לכלבים קיימא לן כר' יוסי דאמר לכם ולא לכלבים. ואע"ג דפליג ר' עקיבא הא איכא ברייתא דרועים דמסייע לר' יוסי. דתניא עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה נאפת בי"ט. דמשמע דוקא בזמן שהרועים אוכלין ממנה, הא בלאו הכי אסור. אע"פ שיש פוסקין שגם לכלבים טרחינן מהא דתנן (שבת קנו, ב) מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת (הבהמה) הנבלה לפני הכלבים, לאו דחיה היא דההיא שאני, דחתוך דלועין לאו מלאכה היא לאוסרה. ולפי דרכנו נלמוד הואיל ואין טורחין לבהמה אין מוציאין תבן מרשות היחיד לרשות הרבים לצורכה, שהוצאה מלאכה גמורה ולא התירו אלא לטלטול לבד שהוא מדברי סופרים, והילכך לתרנגולין אין טורחין עליהן כדרך שעושין בחול, כמו שכתב' במקומו בענין השבת. ועיסת הכלבים שאמרנו בזמן שהרועים אוכלים ממנה נאפית ביום טוב. י"א דוקא כשיש נבלה לכלבים שאם רצה מאכיל את כולה לרועים הישראלים. ודעת מורי הרשב"א ז"ל אע"פ שאין לו עכשיו נבלה, הואיל ואיפשר שתזדמן לו נבלה או דברים שאיפשר לפייסן, מותר. ומ"מ המבשל לגוים או לבהמה או להניחו לחול אינו לוקה, הואיל ואיפשר דמקלעי ליה אורחין וחזי להו. והמלך שצוה לישראל לאפות פיתם של בני חילו והוא חוק ביניהם אם כשנותנין היהודים מן הפת ככר אחד לתינוק אין מקפידין בפני החיל שרי, שהרי כל ככר וככר ראויה לתינוק.
<h2>דף כט.</h2>
ואין מודדין בי"ט. אבל הנחתום מודד תבלין ונותן לתוך קדירתו כדי שלא יקדיח תבשילו. וה"ה לבעל הבית אלא שקצרו חכמים. והאשה לא תמוד קמח לעיסתה ואע"פ דפסק רב אשה מודדת קמח ונותנת לעיסה כדי שתטול חלה בעין יפה, וקיימא לן כרב באיסורי, כבר כתב הרב ר' שמואל מאיברא דאנן השתא לא מפרשינן חלה אלא לאור ואין כאן משום עין יפה, אסור. ועוד דשמואל הלכה למעשה אסר ואמר דאינה מודדת. ובפסח דאיכא שיעורא דהיינו קבא מגלמאה [נ"א מלוגנאה]. ביו"ט של פסח אין מודדין אלא מאומד. ולא ימוד אדם שעורין ויתן לפני בהמתו אלא מאומד.
<h2>דף לד.</h2>
אין אופין בפורני חדשה, גזירה שמא תפחת ותפסיד מה שאפה וימנע משמחת י"ט. ולכתחלה אין גורפין את התנור, אבל מכבשין את האפר לאפות או לצלות. ואם אי אפשר לאפות או לצלות אלא אם גרף, מותר. ולמעלה כתבתי דין זה בדיני הכיבוי. ואין מפיגין את התנור בצונן. ואם בשביל לאפות, מותר. ואין מגבלין את הטיט כדי לסתום פי התנור כדי שישמור חומו. ואם היה הטיט של סביבות הנהר שהיה רשום מערב י"ט, מותר. ומותר לגבל את האפר לסתום פי התנור, ואין גבול באפר. ממלאה אשה תנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד שהפת יפה שהתנור מלא. ודעת מורי ה"ר פרץ ז"ל דטעם זה מספיק בתנורים קטנים ומכוסין. ומשום דכשהתנור מתקצר וההבל אין לו פנאי להתרחב, הפת נאפה יפה. אבל בתנורים גדולים, אפי' קטנים ומגולין מלמעלה, לא שרינן לאפות יותר ממה שצריך, דאין ריבוי הפת מועיל.
